אם גם לכם יש חסך בצורך לקירבה אינטימית עם בן או בת הזוג שלכם, שלא ממש מגלה ענין בצורך הזה שלכם. אז הנה לפניכם כמה מרכיבים ודפוסי ההתנהגות בקשר הזוגי, שהם 'מוחקי מיניות' וייתכן, שהם 'מחקו' את החשק ואת הרצון לקירבה אינטימית אצל בן או בת הזוג שלכם – בחנו את עצמכם עד כמה המרכיבים הללו הם נחלת הזוגיות שלכם

בחברה הדתית חרדית, אמנם לא נהוג בדרך כלל לשתף חברים, בקשיים או בחסך, בתחום יחסי האישות. אבל בקרב אנשי המקצוע בתחום, ובקרב רבני הקהילות. מתקבלות לא מעט תלונות, על קשיים ובעיקר על חסך, בקרבה אינטימית בין בני זוג. חשוב להדגיש שהתלונות הללו נשמעות  גם מגברים וגם מנשים. במאמר זה, אני דן בעיקר על תלונות שנושאות אופי של 'חסך'. כמו "לאחרונה, אשתי מפנה לי את הגב…" או דואגת להעביר לי מסר שהיא "ממוטטת מעייפות" כאשר המסר ברור "אל תנסה אפילו…" או "אשתי דואגת תמיד להיכנס לישון לפני… ולהירדם בין רגע…" ועוד כהנה וכהנה מצד הגברים. וכן ההפך מצד הנשים. "כמה שאני רומזת לו… אני לא נענית…" או "הוא מתלונן כל ערב שהוא נופל מעייפות" כאשר המסר הוא "גם לא הערב…" הצד השווה בתלונות הללו הוא. שיש צד אחד בין בני הזוג, שחש בחסך, בתחום האינטימי, ואין לו פרטנר. והתסכול שלו או שלה, הולך וגואה.

אז הנה לפניכם, כמה מרכיבים ודפוסי התנהגות, באינטראקציה בין בני זוג, שהם משמשים כ'מוחקי מיניות'. וכאשר המרכיבים הללו נוכחים, בזוגיות של האיש או האישה המלינים. הרי שאין כל פלא בכך, שהם מתוסכלים מחסך, בקרבה אינטימית.

(מרכיב 1) הניסיון 'לעצב' את בן הזוג לדמות שמתאימה ל'תפיסה' של בן הזוג ה'מעצב'

המרכיב הראשון, שהוא 'מוחק מיניות' איכותי, עם ניסיון מוכח של שנים. זה כאשר אחד מבני הזוג מנסה באופן שיטתי, 'לעצב' את רעהו, ובכך להכחיד את העצמיות שלו. בקטגוריה הזו, יש מקום של כבוד, לגברים, שמורים באופן שיטתי לנשותיהם, איך להגיב. ואיך לא. מתי הצחקוק שלה היה 'דבילי'. מה היא 'התנהגות נשית' שראוי לה לאישה לאמץ. ובעיקר מה לא. וכן נשים שמזכירות השכם והערב לבעליהן, 'שהם גברים'. ולכן, הם לא אמורים להתרגש ממה שהבוס אמר, או ממה שהרופא אמר. והם אמורים לנהל את הדיון עם השכן, שהוציא מרפסת, בתקיפות! כמו גבר! "תפסיק להיות רופס… אתה מתנהג באופן רכרוכי, אז ככה מתיחסים אליך…" ובכן, דפוסי ההתנהגות הללו. כאשר הם נחווים באופן עקבי, מצד בן הזוג. זה יבוא לידי ביטוי, באופן מובהק. בחוויה האינטימית. כי זה עושה דיסוננס (- צרימה) אצל בן הזוג, ה'מעוצב', זה שאומרים לו איך להתנהג ואיך להגיב, ובעיקר איך לא. כי מצד אחד הוא חש תחושה של דחייה כמעט יומיומית, מצד בן הזוג שלו, שמכתיב לו תמידים כסדרם איך עליו לנהוג ולהרגיש. ומהצד השני, פתאום רוצים את הקרבה הגופנית שלו. זה לא ממש הולך ביחד. והתגובה לכך, משתנה מאדם לאדם. ישנם בני זוג שיגיבו בדחייה של 'איתותי' הקירבה, מצד בן הזוג. כמובן באמתלה שהם עייפים, מותשים ושאר ירקות. הם בוודאי לא יאמרו למה הם דוחים את הפניה. מן הסיבה הפשוטה, שבדרך כלל, זה לא במודע אצלם.

וכשזה קורה, בן הזוג ה'מאלף'. אין לו מושג בכלל, מה קרה? למה הוא כבר לא נענה כמו פעם? "אולי אני כבר לא אטרקטיבית יותר…" או גרוע מכך, "אולי יש לו מישהי אחרת…" ועוד ועוד. אבל לא עולה על דעתו לרגע, שידו הענוגה, במעל. כי הוא או היא, עושים את 'האילוף' בטבעיות. מתוך רצון כנה להגן על כבודו ומעמדו של בן הזוג שלהם, לפי תפיסת עולמם. אך כאמור, הביטוי לכך יהיה בחוויה האינטימית, במידה ניכרת. וכמובן, שלא רק שם. אלא כל הקשר בין בני הזוג, יסבול את התוצאה של ההתנהגות ה'מעצבת' או ה'מאלפת', תבחרו אתם.

(מרכיב 2) עד כמה אתה או את חשים תחושת שייכות לבן הזוג שלכם?

אם ניקח סרגל, שיבוא למדוד רצף של תחושות (בשפה המקצועית, ספקטרום). ונשים בצידו האחד, את המונח 'שייכות'. הרי שבצידו השני. יבוא המונח 'בדידות'. כאשר אחד מבני הזוג לא מרגיש 'שייכות' לבן הזוג שלו (כמובן לא בהקשר הרכושני, אלא הרגשי) אז הוא קרוב יותר לצד של 'הבדידות', בסרגל שתיארנו. וכאשר אדם חש בודד מבחינה רגשית, הדחף והחשק המיני שלו בדרך כלל, לא גבוה במיוחד בלשון המעטה, ובעיקר לא מול מי שגורם לו את הבדידות בחוויה שלו.

אבל זה לא תמיד עובד באופן הזה. משום שאין לכם מושג, כמה נשים מקיימות יחסי אישות עם בעליהן, דווקא ממקום של 'בדידות', על מנת לצאת מן הבדידות. אבל זה כמו 'אקמול' שיש לו השפעה זמנית מאד. זו בעצם אשליה. כי לאחר האקט של האישות (ובמקרה הזה, השתמשתי בכוונת מכוון במונח 'אקט', ולא 'חוויה') צף ועולה בלב האישה תחושה איומה, שבעצם מציפה את הפער בין המעשה שנעשה, שאמור להיות מקרב ומחבר בין הלבבות, לבין המצב הרגשי של הבדידות שהיא חשה בו לאחריו. ואז לעיתים, מתעורר בה תחושה של גועל מעצמה, מה שעלול לדרדר אותה לדיכאון. וישנם מקרים, שהאישה שחשה 'בדידות', מקיימת יחסי אישות עם בעלה, כי היא פשוט לא מסוגלת לסרב לבעלה, לכן היא נענית לצרכיו. אבל אז, בנוסף לתחושה שתוארה קודם לכן, היא תחוש גם תחושה של ניצול.

ניתן אם כן לסכם את זה כך. תחושת 'בדידות' שחווה אחד מבני הזוג, לא הולכת שלובת זרוע עם חשק ורצון לאינטימיות וקירבה ממקום של זוגיות בריאה ומתפקדת. לפיכך, כאשר אישה (בדרך כלל, סטטיסטית) מלינה על העדר חשק ורצון בקירבה אינטימית. או כאשר בעלה מלין על כך. יש לתת את הדעת ולבדוק, עד כמה האישה הזו, אכן חשה תחוש של 'שייכות' לבן הזוג שלה?

(מרכיב 3) מהי מידת ה'אינטימיות הרגשית' בזוגיות שלכם?

התחום של 'אינטימיות רגשית' הולך יד ביד עם האינטימיות המינית. אם אישה חוששת לחשוף את עצמה, מבחינה רגשית לבעלה, על אחת כמה וכמה, שהיא תחשוש לחשוף את עצמה מבחינה של קירבת אישות לבעלה. ואז החוויה תהפוך להיות 'מכנית', קרירה, מרוחקת. שלא לומר משעממת. ובוודאי לא משביעת רצון.

מהי אינטימיות רגשית?

אינטימיות רגשית, מתפתחת על ידי בני זוג באופן הדרגתי ודינמי. היא אינה נופלת כמתת שמים, ולעומת זאת היא עלולה גם להתמוסס. הנה לפניכם רשימה חלקית, של מרכיבים המפתחים אינטימיות רגשית, בין בני זוג.

1. כאשר האחד חש שבן הזוג שלו דואג לרווחתו, להרגשה טובה שלו.
2. תחושה של שמחה ונעימות, כאשר נמצאים יחד.
3. מילות הערכה, הוקרה, כבוד וחיבה.
4. יכולת לשיתוף של רגשות ותחושות.
5. יכולת נתינת תגובה מכילה ואמפטית.
6. יכולת לחלוק זמן משותף בבית ומחוצה לו.
7. יכולת הענקה של עידוד ותמיכה.
8. לתת לאחר את התחושה שהוא חלק בלתי נפרד מהחיים שלי.
9. נתינת אמון וביטחון בבן הזוג.
10. מחויבות גדולה לקשר.

כאמור, המרכיבים הללו. אינם נבנים ביום אחד באינטראקציה הזוגית. אלא זה תהליך איטי וממושך, שעולה צעד אחר צעד. כלומר, אם בן הזוג חש שהוא קיבל תגובה אמפטית על חשיפה של רגש שעלול להישמע "ילדותי". אז בפעם הבאה, הוא יחשוף פן רגשי משמעותי יותר. ואם גם התגובה לכך תהיה מכילה, הוא ירשה לעצמו לחשוף יותר. וכך בעצם נופלות המחיצות בין איש לאישה, שמשכילים לבנות ביחידת הזוגיות שלהם, אינטימיות רגשית. וההרגשה של זה בחברת זו, היא טובה מאד מה שמשליך באופן ישיר על מידת האינטימיות המינית בין בני הזוג, ועל היכולת שלהם לבנות לעצמם חוויה אינטימית משביעת רצון ומקרבת.

ראובן ברכץ, יועץ זוגי מוסמך

לפעמים, לאחר אמירה כזו. תבוא מן 'נחמה' עצמית. משהו כמו: "זהו. אני חיה עם בעלי, רק בשביל הילדים שלי…" או אמירה בסגנון שונה: "אין מה לעשות, היא 'התיקון' שלי בעולם…"

אמירה בעלת אופי דומה, נשמעת מעת לעת, ע"י גברים ונשים כאחד. אמירה שיש בה כמיהה למשהו שלא יקרה לעולם, זו הכמיהה להחזיר את הגלגל לאחור. אמירה כזו תבוא בדרך כלל מבן זוג או בת זוג, שלפי תפיסתם, גירושין או פרידה, אינם באים בחשבון. ולא חשוב למה. יתכן ונדמה להם, שיתחולל אסון גדול אם הם יכנסו להליך גירושין, או שזה אכן משקף את מציאות חייהם. מבחינתם, פרידה וגירושין אינם אופציה מעשית. ולכאורה נגזר עליהם לבלות את מיטב השנים שלהם, יחד עם שארית חייהם, עם בן או בת זוג שהם לא אוהבים, יתכן שהם אפילו לא סובלים את מבנה האישיות שלהם. או לא מקבלים אותם במהות, כבן או בת זוג.

לפעמים, לאחר אמירה כזו. תבוא מן 'נחמה' עצמית. משהו כמו: "זהו. אני חיה עם בעלי, רק בשביל הילדים שלי…" או אמירה בסגנון שונה: "אין מה לעשות, היא 'התיקון' שלי בעולם…"

גירושין או פרידה אינם אופציה בשבילי

אני לא נכנס כרגע לבחון את הסיבות שבגללן הגירושין והפרידה אצל אותם בני זוג, אינם באים בחשבון. וגם אני לא נכנס לדון האם נכון להישאר במערכת נישואין שאין בה חפץ, אין בה אהבה, או רצון כלשהו לחלוק את חוויית החיים זה עם זו.  מה שחשוב זה, המציאות הנוכחית. שהם נשארים יחד. עם אותו בן זוג שהם ממש לא חפצים בו. רק בגלל שלתפיסתם נניח, תהיה פגיעה בילדים, או בגלל תלות כלכלית שאין לה תחליף נראה לעין. או כל סיבה אחרת. אנחנו אנשי המקצוע קוראים ל'מרכיבים' הללו, מחויבות 'צד שלישי'.

בואו נניח, שאנו מקבלים את 'תחושת הבטן' של בני הזוג הללו. שאופציית הפרידה מבן הזוג בנסיבות שלהם, היא בלתי אפשרית, או 'נוראית' מכל סיבה שהם רואים. או אם תרצו במקום 'תחושת הבטן', נקרא לזה בשם המקצועי יותר 'חשיבה מקבעת'. כך או כך, הם מקבלים את ההוויה, שהם חיים לצד בן הזוג או בת הזוג הלא רצוי שלהם, כ'גזירת גורל' שאי אפשר לבטל אותה, ואיכשהו צריך להשלים איתה.

מה ניתן לעשות עם בעל שאני לא אוהבת?

האם זו אכן גזירת גורל? האם יש משהו שאפשר לעשות, שיוכל לשפר את איכות החיים של בני זוג  שחווים תחושה כזו כפי שתיארתי, או תחושה דומה. בואו נבחן את הדבר.

כל אדם בעצם מרגע הווייתו, ובמשך כל חייו. הוא 'צרכן' בלתי נלאה של מרכיבים חיוניים שונים. גם פיזיולוגיים וגם נפשיים. בדיוק כמו המרכיבים הפיזיולוגיים. שהם בין היתר, חמצן, מזון ומים שהם חיוניים עבורנו להישרדות פיזית. כך גם המרכיבים הנפשיים. כמו, ביטחון נפשי, ערך עצמי, תחושת שייכות ועוד. הם חיוניים עבורנו לחיים מאוזנים ומתפקדים. כך שבעצם כל אחד מאיתנו, דואג לחיות בסביבה ובנסיבות, שמאפשרים לו לטעון את עצמו, במרכיבים ובאנרגיות חיוניים עבור הקיום שלו. גם בפן הפיזיולוגי וגם בפן הנפשי.

אם נאמר זאת בצורה פשטנית, כל אחד מאיתנו מתקשר בברית נישואין או בקשר זוגי, עם בן זוג. כדי לקבל בעיקר צרכים נפשיים, שאנו זקוקים להם. כשאנו מדברים על 'אהבה' אנו בעצם מדברים על צורך שמתעורר בנו בנסיבות שונות, שדוחף אותנו להתקשר במובן כזה או אחר, עם נשוא האהבה. מתוך הנחת יסוד שכאשר ההתקשרות הזו תבוא לידי ביטוי. נהיה מסופקים, שבעי רצון, וגם נרגיש שווים יותר. ובמילים פשוטות זה ממלא אצלנו צורך שהתעורר.

האהבה מתה

לכן, כאשר אחד מבני הזוג מדבר על 'סיום האהבה'. הוא בעצם אומר שהאינטראקציה עם בן הזוג שלו, כבר לא מספקת את החסכים והצרכים שלו. וכאן אני מדבר על כלל הצרכים ההתקשרותיים. לא רק מרכיבים הכרחיים כמו, הכלה, אמפתיה, אכפתיות ומחויבות. אלא גם על מרכיבי התקשרות חשובים לא פחות, כמו חברות, רעות, שותפות לדרך, העשרת המחשבה ועוד. וכאשר אחד מבני הזוג חש שהמרכיבים הללו כבר אינם מסופקים לו, הוא הופך להיות מאוכזב, שוב ושוב. אכזבה שמלווה בתסכול ולעיתים גם בכעס. ואז כמעט כל התנהלות של בן הזוג (זה שלא מספק את הצורך), הופכת להיות 'מתנכרת' 'מתריסה' 'בכוונה לעצבן'. כך שדי מהר המונחים כמו "שונאת אותו…" "לא סובל אותה…" מתגלגלים על הלשון באופן די שגרתי. כלומר, זוגיות שלא מתגמלת ולא 'מספקת את הסחורה'. מתורגמת כזוגיות שהיא 'נטל'. משעממת ומיותרת. ובמקרים רבים כאשר היא רוויית מתח וכעסים, הרי שהיא בלתי נסבלת בעליל.

לאור זאת, אם נצליח ללמד את בת הזוג המתוסכלת וה'שונאת', (או ההפך, כמובן) כיצד לגייס את בן הזוג שלה, זה שהיא ממש כבר 'לא אוהבת'. כדי שימלא עבורה צרכים כאלה ואחרים. הגם והם לא יהיו בפסגת צרכי הנפש שלה, כי נניח והוא נתפס בעיניה כ'טיפש' ולא מבין ענין. עדיין יש מנעד רחב מאד של מרכיבים נפשיים אחרים, שהוא יוכל למלא עבורה, ולו באופן חלקי או כמעט מלא. וכאשר זה יקרה. נכון, הוא לא יהפוך בעיניה ל'חכם' וכמי שאפשר לנהל איתו שיחה מעניינת. אבל הוא יהיה הרבה יותר נסבל, הרבה יותר אפקטיבי, והרבה פחות 'נטל' על הנשמה.

גם אם עדיין צרכי הליבה הרגשיים של אותה בת זוג, לא ימולאו ע"י בן זוגה. היא בכל זאת נמצאת במקום אחר לגמרי. וככל שהיא תהיה מודעת יותר ויותר לעצמה, לצרכים שלה ולרגשות שלה. והיא תלמד איך לנהל אותם. היא תוכל למצוא משאבים נוספים, שיתנו לה מענה רגשי לצרכים והחסכים הנפשיים שלה, אלו שבן הזוג שלה למיטב הכרתה אינו מסוגל למלא. בד בבד עם חיים לצד בן הזוג שלה, זה שכאמור היא 'תקועה' איתו בגלל תפיסה כזו או אחרת. אבל שיודע ומסוגל להפיק מענה לצרכים אחרים שחשובים לה לא פחות, גם במקרים שהם לא מרכיבים ישירים בינו לבינה. כמו לדוגמה, להיות אבא מועיל ונחוץ לילדים, דואג ואכפתי. גם אם הוא נניח, לא איש חכם ואהוב בעיניה. זה הרבה פחות יפריע לה, אם היא תדע שיש תחומים בצרכי הנפש שלה, שהיא לא מצפה לקבל עליהם מענה מבעלה. אלא היא משיגה אותם דרך לימודים למשל, או חברות, או דרך פעילות גופנית קבועה עם חברה, או כל דבר שנותן סיפוק ותחושה מרוממת. אבל מבעלה היא משיגה בדוגמה שהבאתי ביטחון נפשי, מתוקף הדאגה והקירבה שלו לילדים (שבגינם נניח, היא נאלצת לתפיסתה להישאר איתו בקשר נישואין) והשקט הנפשי שהילדים חווים בקרבת האב, זה בעצם גם הביטחון הנפשי של האם, שהיא מתוגמלת מבעלה ה'לא אהוב'. ואת ה'סחורה' הזאת הוא יודע לספק, והיא מודעת לכך שזו התמורה שהיא יכולה לצפות ממנו, בד בבד עם השלמת הצרכים הנפשיים שלה ממשאבים נוספים. כך שככל שהיא מודעת לצרכים הרגשיים שלה, והיא מצליחה לנהל אותם, באופן שהיא מצליחה לקבל את האנרגיות הדרושות לה. הרי שההעדר 'האהבה' בחוויית חייה. הופכת להיות הרבה פחות דומיננטית. ובעיקר, הרבה פחות מטרידה.

תופעת ה'טינטון' היא דוגמה קלאסית לכך.

אתם לכם דוגמה קלאסית, שתמחיש זאת היטב. ישנה תופעה רפואית שנקראת 'טינטון'. טינטון, זה רעש או צפצוף קבוע שנשמע בתוך האוזן, ללא שיש לרעש הזה מקור חיצוני. (לא עלינו ולא עליכם) לרפואה הקונבנציונלית נכון להיום, במרבית המקרים, אין יכולת לרפא את התופעה. כלומר, להעלים את הצפצוף מהאוזן. אחת הדרכים שיש לרופאים להתמודד עם התופעה, בעיקר כאשר היא מטריפה ומשגעת את הפציינט. זה לתת לו טיפול תרופתי מקבוצת    ssriשהם בעיקרם תרופות נוגדות דיכאון. מה הקשר בין דיכאון לטינטון? התשובה לכך היא בעצם תמצית התפיסה שכתבתי. כאשר הפציינט מקבל טיפול בתרופות מהקבוצה של ssri, שהתפקיד שלהם מבחינה פיזיולוגית הוא לעכב קליטה של חומר שהוא מוליך עצבי שנקרא 'סרוטונין' מלהיספג בתוך העצב. ומשאירה אותו במרחב הבין עצבי במוח. הפעולה הזו, נמצאה שהיא מעלה את מצב הרוח של המטופל. והתוצאה היא, שלמרות ש'הטינטון' ממשיך לצפצף באוזנו של החולה בעוז ובעזות מצח. הוא מפריע פחות במידה ניכרת, והוא חי יחסית  'בשלום' עם הצפצוף הבלתי נלאה. והנה לנו צפצוף מטריף, משגע ובלתי נסבל. וכאשר האדם שרוי במצב רוח מרומם ובתחושה רגשית חיובית, הוא יודע ללא קושי, 'להתעלם' מהצפצוף. ולהתנהל 'לידו' כאילו הוא אינו קיים.

זה בדיוק מה שקורה לבן זוג, שמודע לעצמו. ויודע איך לנהל את הרגשות שלו, ולמלא את המשאבים הרגשיים שהוא זקוק להם. חרף חיים לצד בת זוג, שהוא לא אוהב ולא סובל. מבלי שזה יטריד אותו או יוציא אותו מדעתו. ובמקביל, הוא יכול ללמוד כיצד לגייס את בת הזוג, למלא את המשבצות שהיא כן מצליחה למלא. שבגינם בעצם הוא נשאר במחיצתה, למרות ההכרה שלו בכך שהוא 'תקוע' איתה, והיא 'לא מתאימה לו'. כאשר חשוב להדגיש, שבן זוג כזה שמצליח לקבל צרכים נפשיים. אפילו חלקיים, מבת הזוג שלו. (וההפך כמובן) תחושת ה'שנאה' והחוסר סבלנות כלפיה. יורדת במידה ניכרת. כך שהיכולת שלו לנהל חיים לצד אותה בת זוג, שנתפסת בעיניו עדיין כלא רצויה, ורק כורח הנסיבות משאירות אותו במחיצתה, מקבלת גוון שונה לחלוטין, כאשר הוא לומד 'לקבל' את מה שהיא מסוגלת למלא עבורו. ויש מן הסתם לא מעט מרכיבים כאלה. כל קלינאי שעובד עם זוגות, מכיר את זה. שחרף כל ההאשמות ההדדיות שלא לדבר על אמירות רוויות משטמה של זה על זו. עדיין לא מעט זוגות יודעים לומר באילו חלקים שונים בן הזוג 'הנורא' מתפקד בסדר. ואפילו בסדר גמור. ואני לא מתכוון לתפקוד ביצועי התנהלותי, כמו קניות לבית וכדומה. אלא דווקא על מרכיבים שהם יושבים על הציר האמוטיבי והתחושתי.

נכון, צריך הרבה מודעות עצמית, בגרות, גיבוש של האישיות ועוד תכונות אישיות, כדי לעשות את זה באופן אפקטיבי. לכן כל אחד ואחת מיכם, שחווה חיים לצד בן או בת זוג, שהוא ממש לא אוהב ו/או לא סובל. ומכל סיבה שאתם חושבים שפרידה וגירושין אינם אופציה עבורכם. אתם מוזמנים לבוא לתהליך קצר מועד, ממוקד. שיאפשר לכם בע"ה. לחיות חיים הרבה יותר איכותיים ומשביעי רצון לצידו של אותו בן זוג איתו אתם חשים 'תקועים'.

ראובן ברכץ, יועץ זוגי מוסמך באזור המרכז

הכותב הוא יועץ נישואין מוסמך מומחה במגזר הדתי והחרדי