'גירושין' בציבור הדתי והחרדי עד כמה הגירושין "מספקים את הסחורה"?

על כך במאמר שלפניכם.

"נמאס לי… זהו. מחר אני פותח/ת תיק ברבנות…" ההצהרה הזו. בניואנס כזה או אחר, מוכרת לבני זוג, שחיי הזוגיות שלהם מתאפיינים במשברים תכופים. ויכוחים, מריבות וכעסים. עצם הזכרת המונח 'גירושין' או 'רבנות' תוך כדי משבר בין בני זוג, זו הוכחה לכך שכלו כל הקיצין על היחידה הזוגית. ו"נשק יום הדין" יצא מהאפסנאות. והונח על השולחן.

גירושין ופרידות בעולם המערבי

מעצבי דעת הקהל בתקשורת המערבית. לפחות חלקם הדומיננטי, הדעתני והרעשני. רואה את מוסד הגירושין בין בני זוג. כחלק ממימוש עצמי. כתהליך של התבגרות. כהבשלה של הפרט. כאיזשהו תהליך אבולוציוני בלתי נמנע. מוסד הנישואין לעומתו. הפך למדמנה מיושנת. ארכאית. כמעט מיותרת. בשביל ילדים אין צורך "במתווה המיושן" של אב ואם. ניתן היום למצוא אם פונדקאית, שתארח ברחמה עובר, לפי בחירה של מאפייני גנטיקה וצבע, לזוג גברים או לזוג נשים. וגם לזוג רגיל של גבר ואישה. עוד ועוד סלבריטאים מדווחים כי נפרדו שוב ושוב מבני הזוג שלהם. נכון שזה עדיין לא תודעת ההמונים בעולם המערבי. אבל מחוללי דעת הקהל בתקשורת, בעידודם של אירגונים פמיניסטיים ומיגדריים, עומלים לא מעט כדי להטמיע את התובנות הללו בקרב הציבור. יש לא מעט אירגוני נשים שרואות את מוסד הנישואין אחראי, לתזה שנשים הן קניינם ונחלתם של בעליהן, ומשום כך הן מעודדות כל מתווה שיחליף את מוסד הנישואין, על המחויבות ההדדית שהוא נושא עימו. כפי שהוא מוכר לנו, יהיה אשר יהיה.

כאמור, דעות אלה אינן נחלתן של ההמונים בעולם המערבי. אבל משהו משמעותי בתובנות הללו מחלחלות להמונים. וההוכחה לכך, היא העלייה המתמדת בשיעור הגירושין בין בני זוג נשואים, בעולם המערבי. העלייה הזו משקפת את האג'נדה הגורסת, שמוסד הנישואין הוא ארכאי ומיושן, וכמעט מומלץ לרענן אותו דרך החלפת בן הזוג.

גירושין ופרידה כמצב אידיאלי מול שאיפה לזוגיות חלופית

אך בעוד שמעצבי דעת הקהל ובעיקר אירגוני הנשים לפחות בחלקן. רואות כאידיאל את האישה המערבית הקרייריסטית. כאישה עצמאית. וככזו, ראוי ונכון שהיא תחיה בגפה ללא כריתת ברית זוגית או לכל היותר, ביחסי רעות וחברות עם מאן דהו. אבל לא כ'אישה של פלוני'. כי זה כבר אסוציאציה אולטימטיבית, של האישה של פעם, של זו שהיא 'רכושו' של בעלה. ההמונים. בין גברים ובין נשים מבטאים רצון שונה לחלוטין. ולמרות העובדה שהם נפרדים זה מזו בקלות רבה. רבה מידי. הסטטיסטיקה מורה כי הם מחפשים ושואפים לזוגיות אחרת, שלא כמו הראשונה. חלופית. טובה ומאפשרת הרבה יותר. כזו שהיא חוף מבטחים. בפרט אצל הצעירים שהם בשלושת העשורים הראשונים לחייהם. אצל הבוגרים יותר מבני הזוג שחוו תהליך של פרידה וגירושין, בפרט אם הוא היה מלווה כנהוג, בהליך משפטי מתיש ויקר, ומערכת רגשית מוצפת. נשמע יותר אמירות כמו: "אני חייבת קצת שקט, להיות עם עצמי, לאסוף את עצמי. לא רוצה לשמוע כרגע על אף אחד…" אבל גם אצל בני הזוג הללו, זה מאפיין יותר צעד טקטי, זמני. מאשר עמדה שתימשך לאורך זמן.

כלומר. אני עושה אבחנה מבדלת בין 'גירושין'. כאידאה. כשימת פס על העולם של פעם, ומעבר למודל חברתי חדש של 'הלאה המחויבות' ו'חופשי זה לגמרי לבד…' כזו שמקדשת רווקות נצחית, תוך צריכת 'מוצרים' של חברה ורעות במקומות שונים ודרך הרשתות החברתיות. כמו שמתיימרים "מצליחנים" רבים לייצג. לבין 'גירושין' כצעד טקטי. לשיפור עמדה. לזוגיות חלופית. טובה ומשביעת רצון. כזו שמטעינה אנרגיות ולא מרוקנת אותן.

רוב בני הזוג שמתגרשים בעולם המערבי. עדיין בנוסח כזה אחר. מחפשים זוגיות חלופית. הגונה והולמת יותר. ובשום פנים אינם שואפים לראות את עצמם מתנהלים באופן "עצמאי" ללא בן זוג או בת זוג, דואג ואכפתי שנמצא תמיד בסביבה ומהווה עוגן ביטחון. מעניין היה לקרוא פוסט של אישה תחת הכותרת "החיים שאחרי הגירושין" בו היא משבחת, כמעט מתמוגגת מכך שהעול והנטל של הנישואין, פרחו והתעופפו ממנה לאחר הפרידה. הגם שהיא הייתה כואבת ומטלטלת. המרחב האישי. היכולת לנצל את הזמן, לתחביבים אישיים. החופשיות. העצמאות. פיתוח הקריירה ושאר ירקות. ואז מבלי להרגיש, היא מגניבה את המשפט הבא. כן, וגם הכרתי בחור מקסים. ואני יוצאת ומבלה איתו. והוא איתי בבית. והסברתי לילדים…. הבנתם? חשבתי שעסקינן בהרמת דגל האמניסיפציה (= שוויון זכויות ועצמאות) חופש. פורקן. קריירה. מימוש עצמי. ומה התגלה. מה שאמרתי קודם. נישואין 'דה פאקטו' מספר 2. כלומר. לא גירושין כ'אידאה' כפי שזה היה נראה מתחילת הפוסט שלה. אלא שיפור עמדה של הנישואין, על ידי היכרות עם בחור חדש. ובכן, הכותרת שתהלום את הפוסט של אותה האישה היא לא "החיים שאחרי הגירושין" אלא "החיים שלאחר הנישואין השניים"! הגם והם לא נישואין יורידיים (פורמליים) מבחינה מנטלית והתנהלות מול מודל התקשרות. זה כמעט אותו הדבר.

גירושין? האמנם? האם באמת התגרשת? נפרדת?

לפני שאתייחס לגירושין בציבור הדתי והחרדי. הנה 'אייטם' שלא נותנים עליו את הדעת כראוי. וכאן אני מתייחס לזוגות שהם הורים לילדים שעברו תהליך של גירושין. האמנם הגירושין מספקים את הסחורה? האם הם משליכים את הכעסים, התסכולים, האשמות החרדות, ההתפרצויות והבדידות מאחור? שם רחוק במערכת הזוגית שהייתה פעם וחלפה מן העולם? או. שלאחר הגירושין. מתפתחת לה אמנם התנהלות שונה וחילופית, אך רוויה בתסכולים, כעסים והאשמות בלתי פוסקות. מתברר. כי דווקא הנשים נוטות באופן משמעותי יותר מן הגברים 'להיתקע' במערכת הישנה והעכורה. זאת שלכאורה חלפה מן העולם. ולמרות שאותו בן הזוג שהיווה נטל, נמצא פיזית כבר במקום אחר לגמרי. עדיין נשים במידה רבה יותר, נוטות להמשיך להתבוסס במדמנה הישנה. סביב כעסים והאשמות כולל האשמה עצמית. השתמשות בילדים להכעיס את הבעל. אולי גם להיפרע ממנו מעט על שנות הסבל. אך יותר מהנקמה בבעל, הם גורמות נזק ותסכול דווקא אצל האישה שמוצאת את עצמה שוב ושוב חיה, את חייה הקודמים. במקום להרים את הראש מהמים ולבנות לעצמה מערכת חיים חדשה, בהקשר האישי. התעסקויות חדשות מלבבות, לימודים, ספורט. חברות. הנשים על פי רוב מתקשות להתנתק מהמערכת הזוגית הקודמת, מבחינה אמוציונלית ומנטלית. ומה שמעניין שזה קורה גם כאשר הבעל כבר עמוק בזוגיות אחרת לגמרי. לא פעם עימתתי נשים גרושות מול התובנה הזו. אישה אחת ויותר, היו נוהגות לשלוח את ילדיהן לשבת אצל הבעל. כאשר בתיק עם בגדי הילדים הן טמנו מכשיר הקלטה. במסווה של 'בחינה', לדעת איך הבעל וזוגתו מתייחסים לילדים… זה 'הסיפור' שהן סיפרו לעצמן. אבל ברור לכל גם מבלי להיות איש מקצוע. שיש כאן הרבה מעבר לזה. אלה נשים שעוד חיות את הבעל מבחינה מנטלית ורגשית, ועסוקות בתת מודע, בהשוואות ובהתעסקות סביב בן הזוג הקודם. במקום להיות עסוקות בחיים שלהן, אבל למרבה הכאב, אצל חלקן, בן הזוג הקודם עדיין מהווה מבחינות מסוימות את 'החיים שלהן' גם לאחר הגירושים.

גירושין אצל הציבור הדתי והחרדי

אין חולק על כך שהעלייה המתמדת בשיעור הגירושין בעולם המערבי. משתקף גם בציבור הדתי והחרדי. אם כי במספרים קטנים משמעותית. אך עדיין גבוהים מלפני שני עשורים. אך בדבר אחד ומשמעותי הציבור החרדי והדתי עולה במידה רבה על העולם המערבי. וזאת בתחושת השבר והכאב, שחוות בעיקר הנשים, לאחר תהליך של גירושין. הבושה. ההתמודדות המורכבת, שלא לומר בלתי אפשרית, עם הילדים בעיקר הבנים. באין אב נוכח בבית. החיפוש אחר מתנדב שיעשה 'טובה', ללמוד גמרא ומשנה עם הילד בשבת. וכן שישגיח על הילד בבית הכנסת כאשר הילד בהסדר משמורת עם אימו בשבת. המחשבות הקשות על התחושות של הילד בבית הכנסת, כשהוא לבדו. מה עובר עליו. איך הוא מתמודד עם זה. הקידוש בשבת וההבדלה, שהאם עושה לבדה עם הילדים. כאשר היא דוחה את "הזמנות הרחמים" לשבת, של בני משפחתה. זר לא יבין לעולם, את מה שעובר על אישה דתיה גרושה, כאשר היא שולחת את בנה בן ה-10 לבדו בחול המועד סוכות, לבית הכנסת. עם לולב ענקי ואתרוג שאבא קנה לו, והוא מנסה במאמץ נוגע ללב, ללכת עם כל ה'ערכה' הזו לבית הכנסת. זר לא יבין לעולם. את מה שיתחולל בליבה, כאשר היא תסגור אחריו את הדלת. ההאשמה העצמית, שתייסר אותה כמו סכין מפלחת. למה לא קמתי וחזרתי להורים שלי, לפני שנכנסתי להריון. הרי ידעתי שזה לא ילך… י-ד-ע-ת-י.

מה הסיכוי שנשים בציבור הדתי והחרדי שהן אימהות לילדים, תצמחנה ותפרחנה בהיבט האישי, החברתי, לאחר תהליך של גירושין? למרבה הכאב התשובה היא, סיכוי קטן. וזה בהחלט כואב. משום שישנם מקרים שהגירושין הוא הכרח בל יגונה. ויפה שעה אחת קודם. וחבל שהאימהות הללו בעיקר, משלמות מחיר כבד. כבד מנשוא. על כך שהן התנהלו בנישואין כושלים וקשים.

האם הנישואין השניים מוצלחים יותר?

ברוב המקרים, הגירושין הן תוצאה של תקשורת והתנהלות לקויה. של שני בני הזוג. והניסיון מוכיח שגם בנישואין פרק ב'. הדיווחים הם על חוסר שביעות רצון במידה רבה. ושיעור גירושין גבוה אצל זוגות בציבור הדתי והחרדי, בנישואין שניים. ולכאורה היה צריך להיות הפחתה משמעותית בשיעור הגירושין השניים. משום שבני הזוג כבר 'למדו את הלקח'. הם כבר יבחנו כמו שצריך את בן או בת הזוג. כבר לא 'ידחפו' להם בן זוג לא מתאים דרך ההורים, או על ידי ה'שדכן של החסידות'. עכשיו הם כבר בוגרים ומגובשים, הם לא יפלו שוב בפח… והנה המציאות מוכיחה שמהפח אל הפחת, במידה רבה יותר מאשר בסיבוב הראשון. והסיבה היא פשוטה. ככל ודפוסי ההתקשרות הלקויים לא הומרו בתקשורת איכותית ומכילה. הם לא יעבדו גם בסיבוב השני. והתסכולים יבואו. ובפעם השניה ה'פתיל קצר' אצל שני בני הזוג. והדרך לרבנות מוכרת וקצרה.