אמירה בעלת אופי דומה, נשמעת מעת לעת, ע"י גברים ונשים כאחד. אמירה שיש בה כמיהה למשהו שלא יקרה לעולם, זו הכמיהה להחזיר את הגלגל לאחור. אמירה כזו תבוא בדרך כלל מבן זוג או בת זוג, שלפי תפיסתם, גירושין או פרידה, אינם באים בחשבון. ולא חשוב למה. יתכן ונדמה להם, שיתחולל אסון גדול אם הם יכנסו להליך גירושין, או שזה אכן משקף את מציאות חייהם. מבחינתם, פרידה וגירושין אינם אופציה מעשית. ולכאורה נגזר עליהם לבלות את מיטב השנים שלהם, יחד עם שארית חייהם, עם בן או בת זוג שהם לא אוהבים, יתכן שהם אפילו לא סובלים את מבנה האישיות שלהם. או לא מקבלים אותם במהות, כבן או בת זוג.

לפעמים, לאחר אמירה כזו. תבוא מן 'נחמה' עצמית. משהו כמו: "זהו. אני חיה עם בעלי, רק בשביל הילדים שלי…" או אמירה בסגנון שונה: "אין מה לעשות, היא 'התיקון' שלי בעולם…"

גירושין או פרידה אינם אופציה בשבילי

אני לא נכנס כרגע לבחון את הסיבות שבגללן הגירושין והפרידה אצל אותם בני זוג, אינם באים בחשבון. וגם אני לא נכנס לדון האם נכון להישאר במערכת נישואין שאין בה חפץ, אין בה אהבה, או רצון כלשהו לחלוק את חוויית החיים זה עם זו.  מה שחשוב זה, המציאות הנוכחית. שהם נשארים יחד. עם אותו בן זוג שהם ממש לא חפצים בו. רק בגלל שלתפיסתם נניח, תהיה פגיעה בילדים, או בגלל תלות כלכלית שאין לה תחליף נראה לעין. או כל סיבה אחרת. אנחנו אנשי המקצוע קוראים ל'מרכיבים' הללו, מחויבות 'צד שלישי'.

בואו נניח, שאנו מקבלים את 'תחושת הבטן' של בני הזוג הללו. שאופציית הפרידה מבן הזוג בנסיבות שלהם, היא בלתי אפשרית, או 'נוראית' מכל סיבה שהם רואים. או אם תרצו במקום 'תחושת הבטן', נקרא לזה בשם המקצועי יותר 'חשיבה מקבעת'. כך או כך, הם מקבלים את ההוויה, שהם חיים לצד בן הזוג או בת הזוג הלא רצוי שלהם, כ'גזירת גורל' שאי אפשר לבטל אותה, ואיכשהו צריך להשלים איתה.

מה ניתן לעשות עם בעל שאני לא אוהבת?

האם זו אכן גזירת גורל? האם יש משהו שאפשר לעשות, שיוכל לשפר את איכות החיים של בני זוג  שחווים תחושה כזו כפי שתיארתי, או תחושה דומה. בואו נבחן את הדבר.

כל אדם בעצם מרגע הווייתו, ובמשך כל חייו. הוא 'צרכן' בלתי נלאה של מרכיבים חיוניים שונים. גם פיזיולוגיים וגם נפשיים. בדיוק כמו המרכיבים הפיזיולוגיים. שהם בין היתר, חמצן, מזון ומים שהם חיוניים עבורנו להישרדות פיזית. כך גם המרכיבים הנפשיים. כמו, ביטחון נפשי, ערך עצמי, תחושת שייכות ועוד. הם חיוניים עבורנו לחיים מאוזנים ומתפקדים. כך שבעצם כל אחד מאיתנו, דואג לחיות בסביבה ובנסיבות, שמאפשרים לו לטעון את עצמו, במרכיבים ובאנרגיות חיוניים עבור הקיום שלו. גם בפן הפיזיולוגי וגם בפן הנפשי.

אם נאמר זאת בצורה פשטנית, כל אחד מאיתנו מתקשר בברית נישואין או בקשר זוגי, עם בן זוג. כדי לקבל בעיקר צרכים נפשיים, שאנו זקוקים להם. כשאנו מדברים על 'אהבה' אנו בעצם מדברים על צורך שמתעורר בנו בנסיבות שונות, שדוחף אותנו להתקשר במובן כזה או אחר, עם נשוא האהבה. מתוך הנחת יסוד שכאשר ההתקשרות הזו תבוא לידי ביטוי. נהיה מסופקים, שבעי רצון, וגם נרגיש שווים יותר. ובמילים פשוטות זה ממלא אצלנו צורך שהתעורר.

האהבה מתה

לכן, כאשר אחד מבני הזוג מדבר על 'סיום האהבה'. הוא בעצם אומר שהאינטראקציה עם בן הזוג שלו, כבר לא מספקת את החסכים והצרכים שלו. וכאן אני מדבר על כלל הצרכים ההתקשרותיים. לא רק מרכיבים הכרחיים כמו, הכלה, אמפתיה, אכפתיות ומחויבות. אלא גם על מרכיבי התקשרות חשובים לא פחות, כמו חברות, רעות, שותפות לדרך, העשרת המחשבה ועוד. וכאשר אחד מבני הזוג חש שהמרכיבים הללו כבר אינם מסופקים לו, הוא הופך להיות מאוכזב, שוב ושוב. אכזבה שמלווה בתסכול ולעיתים גם בכעס. ואז כמעט כל התנהלות של בן הזוג (זה שלא מספק את הצורך), הופכת להיות 'מתנכרת' 'מתריסה' 'בכוונה לעצבן'. כך שדי מהר המונחים כמו "שונאת אותו…" "לא סובל אותה…" מתגלגלים על הלשון באופן די שגרתי. כלומר, זוגיות שלא מתגמלת ולא 'מספקת את הסחורה'. מתורגמת כזוגיות שהיא 'נטל'. משעממת ומיותרת. ובמקרים רבים כאשר היא רוויית מתח וכעסים, הרי שהיא בלתי נסבלת בעליל.

לאור זאת, אם נצליח ללמד את בת הזוג המתוסכלת וה'שונאת', (או ההפך, כמובן) כיצד לגייס את בן הזוג שלה, זה שהיא ממש כבר 'לא אוהבת'. כדי שימלא עבורה צרכים כאלה ואחרים. הגם והם לא יהיו בפסגת צרכי הנפש שלה, כי נניח והוא נתפס בעיניה כ'טיפש' ולא מבין ענין. עדיין יש מנעד רחב מאד של מרכיבים נפשיים אחרים, שהוא יוכל למלא עבורה, ולו באופן חלקי או כמעט מלא. וכאשר זה יקרה. נכון, הוא לא יהפוך בעיניה ל'חכם' וכמי שאפשר לנהל איתו שיחה מעניינת. אבל הוא יהיה הרבה יותר נסבל, הרבה יותר אפקטיבי, והרבה פחות 'נטל' על הנשמה.

גם אם עדיין צרכי הליבה הרגשיים של אותה בת זוג, לא ימולאו ע"י בן זוגה. היא בכל זאת נמצאת במקום אחר לגמרי. וככל שהיא תהיה מודעת יותר ויותר לעצמה, לצרכים שלה ולרגשות שלה. והיא תלמד איך לנהל אותם. היא תוכל למצוא משאבים נוספים, שיתנו לה מענה רגשי לצרכים והחסכים הנפשיים שלה, אלו שבן הזוג שלה למיטב הכרתה אינו מסוגל למלא. בד בבד עם חיים לצד בן הזוג שלה, זה שכאמור היא 'תקועה' איתו בגלל תפיסה כזו או אחרת. אבל שיודע ומסוגל להפיק מענה לצרכים אחרים שחשובים לה לא פחות, גם במקרים שהם לא מרכיבים ישירים בינו לבינה. כמו לדוגמה, להיות אבא מועיל ונחוץ לילדים, דואג ואכפתי. גם אם הוא נניח, לא איש חכם ואהוב בעיניה. זה הרבה פחות יפריע לה, אם היא תדע שיש תחומים בצרכי הנפש שלה, שהיא לא מצפה לקבל עליהם מענה מבעלה. אלא היא משיגה אותם דרך לימודים למשל, או חברות, או דרך פעילות גופנית קבועה עם חברה, או כל דבר שנותן סיפוק ותחושה מרוממת. אבל מבעלה היא משיגה בדוגמה שהבאתי ביטחון נפשי, מתוקף הדאגה והקירבה שלו לילדים (שבגינם נניח, היא נאלצת לתפיסתה להישאר איתו בקשר נישואין) והשקט הנפשי שהילדים חווים בקרבת האב, זה בעצם גם הביטחון הנפשי של האם, שהיא מתוגמלת מבעלה ה'לא אהוב'. ואת ה'סחורה' הזאת הוא יודע לספק, והיא מודעת לכך שזו התמורה שהיא יכולה לצפות ממנו, בד בבד עם השלמת הצרכים הנפשיים שלה ממשאבים נוספים. כך שככל שהיא מודעת לצרכים הרגשיים שלה, והיא מצליחה לנהל אותם, באופן שהיא מצליחה לקבל את האנרגיות הדרושות לה. הרי שההעדר 'האהבה' בחוויית חייה. הופכת להיות הרבה פחות דומיננטית. ובעיקר, הרבה פחות מטרידה.

תופעת ה'טינטון' היא דוגמה קלאסית לכך.

אתם לכם דוגמה קלאסית, שתמחיש זאת היטב. ישנה תופעה רפואית שנקראת 'טינטון'. טינטון, זה רעש או צפצוף קבוע שנשמע בתוך האוזן, ללא שיש לרעש הזה מקור חיצוני. (לא עלינו ולא עליכם) לרפואה הקונבנציונלית נכון להיום, במרבית המקרים, אין יכולת לרפא את התופעה. כלומר, להעלים את הצפצוף מהאוזן. אחת הדרכים שיש לרופאים להתמודד עם התופעה, בעיקר כאשר היא מטריפה ומשגעת את הפציינט. זה לתת לו טיפול תרופתי מקבוצת    ssriשהם בעיקרם תרופות נוגדות דיכאון. מה הקשר בין דיכאון לטינטון? התשובה לכך היא בעצם תמצית התפיסה שכתבתי. כאשר הפציינט מקבל טיפול בתרופות מהקבוצה של ssri, שהתפקיד שלהם מבחינה פיזיולוגית הוא לעכב קליטה של חומר שהוא מוליך עצבי שנקרא 'סרוטונין' מלהיספג בתוך העצב. ומשאירה אותו במרחב הבין עצבי במוח. הפעולה הזו, נמצאה שהיא מעלה את מצב הרוח של המטופל. והתוצאה היא, שלמרות ש'הטינטון' ממשיך לצפצף באוזנו של החולה בעוז ובעזות מצח. הוא מפריע פחות במידה ניכרת, והוא חי יחסית  'בשלום' עם הצפצוף הבלתי נלאה. והנה לנו צפצוף מטריף, משגע ובלתי נסבל. וכאשר האדם שרוי במצב רוח מרומם ובתחושה רגשית חיובית, הוא יודע ללא קושי, 'להתעלם' מהצפצוף. ולהתנהל 'לידו' כאילו הוא אינו קיים.

זה בדיוק מה שקורה לבן זוג, שמודע לעצמו. ויודע איך לנהל את הרגשות שלו, ולמלא את המשאבים הרגשיים שהוא זקוק להם. חרף חיים לצד בת זוג, שהוא לא אוהב ולא סובל. מבלי שזה יטריד אותו או יוציא אותו מדעתו. ובמקביל, הוא יכול ללמוד כיצד לגייס את בת הזוג, למלא את המשבצות שהיא כן מצליחה למלא. שבגינם בעצם הוא נשאר במחיצתה, למרות ההכרה שלו בכך שהוא 'תקוע' איתה, והיא 'לא מתאימה לו'. כאשר חשוב להדגיש, שבן זוג כזה שמצליח לקבל צרכים נפשיים. אפילו חלקיים, מבת הזוג שלו. (וההפך כמובן) תחושת ה'שנאה' והחוסר סבלנות כלפיה. יורדת במידה ניכרת. כך שהיכולת שלו לנהל חיים לצד אותה בת זוג, שנתפסת בעיניו עדיין כלא רצויה, ורק כורח הנסיבות משאירות אותו במחיצתה, מקבלת גוון שונה לחלוטין, כאשר הוא לומד 'לקבל' את מה שהיא מסוגלת למלא עבורו. ויש מן הסתם לא מעט מרכיבים כאלה. כל קלינאי שעובד עם זוגות, מכיר את זה. שחרף כל ההאשמות ההדדיות שלא לדבר על אמירות רוויות משטמה של זה על זו. עדיין לא מעט זוגות יודעים לומר באילו חלקים שונים בן הזוג 'הנורא' מתפקד בסדר. ואפילו בסדר גמור. ואני לא מתכוון לתפקוד ביצועי התנהלותי, כמו קניות לבית וכדומה. אלא דווקא על מרכיבים שהם יושבים על הציר האמוטיבי והתחושתי.

נכון, צריך הרבה מודעות עצמית, בגרות, גיבוש של האישיות ועוד תכונות אישיות, כדי לעשות את זה באופן אפקטיבי. לכן כל אחד ואחת מיכם, שחווה חיים לצד בן או בת זוג, שהוא ממש לא אוהב ו/או לא סובל. ומכל סיבה שאתם חושבים שפרידה וגירושין אינם אופציה עבורכם. אתם מוזמנים לבוא לתהליך קצר מועד, ממוקד. שיאפשר לכם בע"ה. לחיות חיים הרבה יותר איכותיים ומשביעי רצון לצידו של אותו בן זוג איתו אתם חשים 'תקועים'.

ראובן ברכץ, יועץ זוגי מוסמך באזור המרכז

הכותב הוא יועץ נישואין מוסמך מומחה במגזר הדתי והחרדי